כל האמת על תפוזי יפו מאת עו"ד פרנקו יעקב

תמונה מתוך פלסטיין פוסטר פרוג'קת.

תגלית מדעית על מקור איכותם של תפוזיי השמוטי 

עו"ד יעקב פרנקו

תולדות ההדר בארץ ישראל-בקיצור רב.

כששניים עשר השבטים, הגיעו לארץ ישראל, לפני כ- 3400 שנה, מיץ תפוזים, לא הוגש להם, ע"י מי מעמיי כנען ולא מחוסר נימוס. פשוט לא היה בנמצא.

שבעת המינים, בהם בורכה הארץ המובטחת, לא כללו פרי הדר, ככתוב:

חיטה, שעורה, זית, רימון, תאנה, גפן ודבש. את המילה "דבש", נהוג לפרש, כתמר. אבל, גם אם נראה ב"דבש" כפשוטו (פירוש דחוק, שכן עסקינן ברשימת צמחים), אין חולק שגם התמר, שלא לאמר, בעיקר התמר, הינו עץ ארץ ישראלי. תעיד על כך העובדה, שהרומאים הוציאו מטבע, לפני כ-2000 שנה, לרגל דיכויי המרד היהודי, הנקרא: "יהודה שבויה" ועליו חייל רומאי זקוף עם רומח בידו ולידו אישה אבלה וחפוית ראש, היושבת תחת עץ התמר. ללמדך, שכבר לפניי כ-2000 שנה, סימל התמר את ארץ ישראל ועם ישראל.

ההדר הראשון שעלה ארצה היה האתרוג. הביאו אותו עולי הרגל מבבל (עיראק) לאחר גלות בית ראשון, עם חג הסוכות, שהוכרז ע"י עזרא. מכאן שההדר הראשון-האתרוג- הגיע אלינו כבר לפניי כ-2500 שנה והוא אינו יליד הארץ. תפוח הזהב המר והלימון, הגיעו הרבה אחריו, במאה התשיעית לספירה, הביאו אותם הערבים, מהודו. 

(במאה ה-11 לספירה, הביאו עימם הצלבנים את התפוז המר, מישראל לאירופה והוא ניקרא "אורנג'", ע"ש האזור בפרס ממנו הגיע, אך לא היה זה התפוז המתוק).

התפוז המתוק הראשון, שהגיע לארץ ישראל, נקרא "פורטוקל". הוא הגיע במאה ה-15 לפורטוגל (כנראה ע"י וסקו דה גמה)  ובמאה ה-16, לכל ארצות אגן הים התיכון. השם פורטוקל, הינו שיבוש של השם פורטוגל,  שכן יורדיי ים פורטוגלים, הביאו את הפרי, שמקורו סיני, מהינדוסטן.

הפורטוקל הגיע ליפו באיחור, רק במאה ה- 18, שכן במאה ה-16 יפו היתה חרבה והרוסה. זהו תפוז קטן עם קליפה דקה, מרובה זרעים, שנהוג להשתמש בו למיץ. הפורטוקל נאכל במקום גידולו ולא התאים ליצוא. באותה עת, המסע מיפו לאירופה, ארך כשלושה חודשים והתפוז הרקיב בדרך. נראה כי הפורטוקל כונה בארץ ע"י הערבים, גם: "בלאדי".

ידוע לכל, כי נפולאיון ערך את צבאו בתוך הסבך של פרדסיי התפוזים של יפו, בשנת 1800, לערך. בתוך שנפוליאון סוקר את חומות יפו, במשקפת, פגע צלף תורכי מקומי, בכובעו והחטיא בס"מ בודדים את שינויי פניי ההיסטוריה.

לא ברור מתיי בדיוק וכיצד, הגיע השמוטי (JAFFA), גיבור מאמרנו, ליפו. (ראה מאמר הח"מ "מחלוקת על מוצא השמוטי").

התיעוד הראשון משנת 1775 נעשה ע"י אבו אל דהב שצר על יפו: "יער של עציי לימונים ותפוחיי זהב עד כדיי גודל ענקי". "גודל ענקי" מתאים לשמוטי ולא לפורטוקל שהינו קטן מאד.

 אהרון אהרונסון מציין, כי השמוטי נראה לראשונה בפרדס ביפו, של אנטון איוב, בשנת 1856, אך נראה כי הזן היה קיים אף קודם לכן. המלומד ש. טולקובסקי מציין, כי שמע מפי פרדיריך מוראד, שהשמוטי הובא מסין לפניי כמאתיים שנה, בידיי כומר ארמני, כלומר בשנת 1750 לערך. מתחילת שנות ה-80, אין חולק, באקדמיה, כי השמוטי הינו מוטציה גנטית של הבלאדי, בעקבות מאמרם של פרופסור שפיגל רואי ז"ל (מנהל המחלקה להשבחה וגנטיקה של מטעים במנהל המחקר החקלאי בית דגן) ושל ד"ר עליזה ורדי, "מוצא השמוטי".(המומחה להדרים אופנהיים, פירסם כבר בשנת 1929, השערה כזאת). 

השם שמוטי ובשמו המסחרי: "Jaffa Orage" (את השם הגו הטמפלרים, בשנות ה-70 של המאה ה-19, אך יצוא השמוטי החל הרבה קודם), ניתן לו, מאחר והפרי דמויי ביצה והזכיר בצורתו את העששיות, ששימשו למאור ונקראו בערבית "שמוטי". השמוטי גדול, בעל קליפה עבה, מתוק, חסר זרעים והתאים ליצוא. במסע מנמל יפו לאירופה, בעוד שהבלאדי נירקב, עמד השמוטי בתלאות הדרך.

מתחילת המאה ה-19, נודע בעמים, כי אין שני לתפוזיי יפו-השמוטי- JAFFA ORANGE , בטעמם המיוחד. התפוז הוגדר באנגליה "כתפוז הטוב בעולם". התפוז היפואי, הגיע לאירופה ונחת על שולחנם של מלכים, רוזנים, וסתם עשירים. את מחירו של תפוח הזהב היפואי, שקלו בזהב. כאמור, הפורטוקל גדל באירופה, בכל ארצות הים התיכון, אך לא התקרב לטעמו המשובח של השמוטי (JAFFA ORANGE).  באירופה, נעשו ניסיונות רבים לגדל את השמוטי וכולם ניכשלו. מכאן, סברה שכיחה, כי תפוזיי "JAFFA" , היו תפוזים מזן מיוחד, שגדל רק ביפו.

הא ותו לא. היום נציג תאוריה חדשה ואף נאושש אותה מדעית.

איכותם של תפוזיי השמוטי JAFFA, אינה נובעת מהיותם זן מיוחד, אלא מ"הטרואר"-האדמה המיוחדת עליה גדלו,  אדמת יפו.

("טראור"- אדמה בצרפתית. לאדמה השפעה מכרעת על היין. לעיתים, ממש באותו הכרם, יש חלקת קרקע שונה, שהיין המופק ממנה איכותי ויקר פי כמה. אגב, קרקע כזאת, שווה עשרות מונים, מהקרקע הצמודה לה).

אז מה כל כך מיוחד באדמות יפו, בטרואר של יפו?

היווצרות סלעיי הכורכר

סיפורנו מתחיל לפני כחצי מליון שנה. גאולוגים סבורים, כי גובה החוף של יפו, (ושל כל א"י), היה נמוך בכ-50 מטר. אירופה היתה קפואה לחלוטין. כתוצאה מהתחממות כדור הארץ, החלו להינתק גושיי  קרח ולנוע במהירות הולכת וגוברת, לכיוון המקום הנמוך-הים התיכון. גושים אלה, שגודלם גדול ממדינת ישראל, היכו במיי הים התיכון בכח כה רב (f=ma ומסת הקרח מפלצתית) עד שקם גל,(כפי שנותנים "פליק" למיים בבריכה), שעשה את כל הדרך, מאירופה לישראל וכשהגיע לארצנו, גובהו  היה מעל 100 מטר! (אני מניח שזהו גובהו, שכן גובה החול, המוצקים במיים, שהותיר הגל היה כ-35 מטר. לאחר שהגל חזר לים וגילח מהחול, נותרה שכבת חול בגובה 25 מטר ויחס של 1:3 בין החול למיים נראה כמינימלי). לדעתי, תאוריה לא פחות טובה, הינה התפרצות געשית בים התיכון. תהא אשר תהא הסיבה,  כשגל הצונאמי הזה, שהצונאמי בקופיפי, נראה כמו קצף בירה לידו, חדר לארץ, הוא החל לאבד מכוחו, בשל כח החיכוך עם היבשה וההתגברות על כח הגרביטציה (היבשה גבוהה מהים). בנקודה מסוימת, הגל איבד את כוחו כליל f=0)), כלומר מהירותו אפס והמשקעים שבגל, החלו לשקוע. בנקודה הזאת, נוצר הר של חול, כשגליי המשנה, נתקלים בהר ומוסיפים לו חול וגבוה. עתה, החל לעבוד על המיים, כח הגרביטציה בלבד והמיים החלו לנוע חזרה למקום הנמוך, לים התיכון. בדרכם חזרה, הם הלכו וצברו מהירות מחדש וכח, תוך שהם מגלחים חלק מהחול ששקע. כשגל זה הגיע לים, ההתנגשות עם גליי הצונאמי שהמשיכו להגיע, גרמה לאבדן כח ולשקיעה נוספת של מוצקיי הגל וליצירת הר חול נוסף על קוו המיים. כשהתהליך הסתיים, קיבלנו "אוכף", הבנויי משניי הריי חול ועמק. הרכב המוצקים, שהגל הותיר (שכבה  של כ-25 מטר) היה, כל המצויי בקרקעית הים התיכון: הרבה חול, צדפים, קונכיות, דגים ומלח. בצדפים ובעצמות יש סידן. זהו הרכב של בטון, למעט המלט. במקום מלט, מה שהפך את החול, הצדפים, הסידן והמלח, לסלע-סלע כורכר, היה הלחץ. כך למשל, על שכבה בעומק של 25 מטר, הופעל לחץ עליון של כ-25 טון (בהנחה שהחול והמיים במשקל סגולי זהה). כך נוצרה שכבת סלע הכורכר התחתונה. (סתם אסוציאציה, שם מפעל המרצפות המצוירות של אבנר גלוסקא, שנפוצות ביפו: "לחץ", שכן הן נעשות ע"י מכבש, הלחץ מלכד חלקיקים קטנים, לעצם גדול). בחתך גאולוגי, מוצאים מעל שכבת הכורכר התחתונה, שכבה של 2 מטר חמרה. עניין זה מעיד, כי במשך מאות שנים בודדות, (הזמן הדרוש לחמרה, שנסחפת מהריי יהודה, להגיע לגובה של 2 מטר), הארץ שקטה, עד שהגיע גל הצונאמי השני. התהליך היה זהה ובסופו קיבלנו  שכבת חול נוספת, שהפכה לשכבת סלע הכורכר העליונה. רכס הריי כורכר מסמנים את הנקודה, אליה הגיע הגל ובה איבד את כוחו (שכון דן-53 מ', ר"ג- 79 מ', גבעתיים-84מ', אבו כביר-50מ'). רכס הרים שני מסמן את קו החוף הקדום "מצוקי הכורכר" (תל ברוך-40מ', גן העצמאות-22מ', יפו העתיקה-25מ', השכונה המרונית-28מ'). בחתך גאולוגי, "סנדביץ" של שתי שכבות סלע כורכר של כ-25 מטר כל אחת וביניהם שכבת חמרה של 2 מטר. קיימות גם תאוריות נוספות, כגון, שהחמרה הינה השכבה העליונה של חול הים, עליה גדלו גידוליי יער צפופים, שליכדו אותה וצבעה האדום, הינו ציפויי קולואידלי של תחמוצת ברזל, המצויי בחול ים ושוייף ע"י הרוחות. הציפויי הקולואידלי, גורם לצמצום הרווחים, שבין גרגריי חול הים ויש פחות אויר בין הגרגרים ולכן החמרה, פחות מנוקזת מחול הים, שיצר אותה והחמרה אוחזת מיים. 

תאוריה זאת נסמכת, גם על הראיה, שבפרדסי חמרה, הפכו שביליי הגישה, עליהם חולפות המשאיות, בחזרה לחול ים. (אם התאוריה הזאת נכונה והחמרה שבין שתי שכבות הכורכר, בגובה 2 מטר, אינו סחף מהריי יהודה, שנוצר במשך מאות שנים, אלא שחיקה של חול ים, אזיי, בין שני גליי הצונאמי, שיצרו את שתי שכבות הכורכר, יתכן וחלפו, עשרות ואולי מאות אלפיי שנים, (אם זה המקרה, אבקש לחדש, שהחמרה אוליי לא נוצרה כתוצאה מגידוליי יער צפופים שלכדו אותה, תאוריה קלושה, שכן אין גידולים על אדמת חול מלוחה, אלא, כתוצאה משכבת החול ה עליונה, בגובה כ-25 מטר, שלחצה את רום שכבת החול התחתונה, בכח של כ-25 טון למ"ר. עניין זה מתיישב גם עם הפיכת החמרה לחול ים ע"י הלחץ של גלגליי המשאיות).

תהא התאוריה להיווצרות הכורכר והחמרה אשר תהא, עניין זה אינו משפיע על מסקנות מאמרנו.  איך כל זה נוגע לתפוזיי השמוטי (JAFFA ORANGE), בפרק הבא.

יפו-הדלתא של נחל אילון

בעבר, נחל אילון הקדום, שמגיע מהריי יהודה,  פגש בים התיכון, ביפו. הערוץ הקדום, עבר, דרך רח' אליזבט ברגנר (פינת קויפמן 2). רוחב הנחל בשיאו, היה מיפו העתיקה ועד לאופרה. (אנו יודעים זאת כי הנחל פרץ את גבעת החול, בטרם הפכה לסלע כורכר, בדרכו לים ויצר  "חור" בהר החול, בין יפו העתיקה לאופרה, (שם ממשיכה גבעת כורכר ששיאה בגן העצמאות). גל הצונאמי השני, חסם את ערוצו המקורי של נחל אילון, בנקודה, המוכרת לכל, בה נתיביי אילון פונים בחדות ימינה-צפונה ("הברך"). גשמיי החורף, שנה לאחר מכן, בערוץ נחל אילון, בדרכם ליפו נחסמו, בגבעת החול והמים החלו, לנוע צפונה, עד שפגשו בערוצו של נחל הירקון והתחברו אליו (רוחב הירקון הקדום, היה  בין שד' נורדאו לתחילת גבעת הכורכר של חוף תל ברוך, על פי ההסבר הנ"ל). ישנם גאולוגים, שטוענים, כי הירקון הצטרף לאילון ולא להיפך. הם למדים זאת, מתצורת סלע הכורכר. בעוד שבירקון, המיים חצבו בסלע, מדרגות, הריי שבאילון, המיים שייפו כליל את סלע הכורכר. מאחר והסלע וגילו זהים, מסקנתם, כי האילון שחוק יותר זמן ומכאן מבוגר יותר. (אני חולק על תאוריה זאת. דרגת השיוף של הסלע, תלויה בעוצמת הזרם ובתוכנו. איילון מגיע מהריי ירושליים, זרימתו חזקה בהרבה והוא סוחף עמו אבנים, המגבירים את שחיקת סלע הכורכר הפריך. הירקון- נביעה של מעיינות, מהירותו חלשה ואין בו אבנים). הקרקע ביפו נמוכה מגובה פניי הים ולכן נוצרה שם ביצה. בחורף גלשו המיים לים, דרך הערוץ הקדום (אליזבט ברגנר). משחסם הר החול את ערוצו הקדום של האילון, החלה הביצה ממזרח ליפו, הדלתא של האילון, אט אט להתייבש.  איצטדיון בלומפילד, נקרא בפי הערבים:" אל בסה" ובעברית: הביצה. עד לפניי כמאה שנה, נותרה שם ביצה, כשריד אחרון, לביצת איילון.

כיצד נראתה יפו בעבר? 

דמיינו את כל השטח שממזרח ליפו העתיקה, מהאופרה דרך  חניון שוק הכרמל, נווה צדק, בלומפילד, שדרות ירושליים, שד' בן צבי וכד', הכל מתחת למיים. דמיינו ביצת ענק של מיים מתוקים, גומא ופפירוס, ציפוריי שיר, ציפוריי ים, דגים, צבים, חיות בר, שמגיעות להרוות צימאונן וחיות טרף, שממתינות לשעת כושר. בקיצור, גן עדן.  יתכן והאמרה: "יפו יפת ימים". "ימים" ברבים, מעידה על כך, כי בנוסף לים התיכון, ממערב, ביצת איילון ממזרח. זאת גם הסיבה, שלא ניתן היה לכבוש את יפו. ממזרח, ביצה בלתי עבירה וממערב אצבעות כורכר, יוצאות מתוך הים ושונית כורכר עליה התנפצו ספינות הקרב. (יורדיי הים הנורדיים, הידועים בגבורתם ונסיונם, נהגו לקלל איש את רעהו: "תפליג ליפו").

הקרקע של יפו –ביצת הדלתא של נחל אילון שיבשה.

בשל חסימת ערוצו הקדום של נחל איילון, אט אט, יבשה הביצה, עד שנגלתה ונחשפה קרקעיתה. זו זו, הקרקע, עליה דורכות רגלינו, ביפו, כיום. זו הקרקע, עליה גידלו את תפוזי שמוטי-JAFFA המופלאים. אדמה פורייה, שנסחפה מההרים ושקעה בדלתא של יפו, במשך מאות אלפיי שנים, בתוספת של חומר אורגני רב, שגדל בביצה ויבש לתוכה, עם התייבשות הביצה.

מכאן התאוריה, שאיכותם המופלאה של תפוזיי השמוטי-JAFFA ORANGE , אינו היותם זן מיוחד של תפוז, אלא זן רגיל, באדמה מיוחדת, שאבדה לצערנו, תחת הבניינים!!!  על פי תאוריה זאת, האדמה של יפו, עשירה בחומר דשן אורגני ובמבנה פיזיולוגי מיוחד, שנוצרו מהתייבשות ביצת הדלתא של איילון.

לחיזוק  הטענה, תנא מסייע, כי לא רק תפוזיי יפו, היו מופלאים וידועים באיכותם, בגודלם  ובטעמם. האבטיחים של יפו, הרימונים, הלימונים, התאנים, התמרים, השקדים, הבננות, המישמש, התות, קנה הסוכר ואפילו הירקות והאבטיחים שגדלו ביפו, צוינו לשבח ביומניי מסע רבים (גרין 1854 ועוד). גם הגינון ביפו, זכה לשבחים רבים(ואן דה ולדה 1851). גניה של יפו, כלומר עציי הפרי שלה, מופיעים בפפירוס אנסטאסי, מתקופת רעמסס השני: "אתה בא ליפו, הנך מוצא את הגן בעצם פריחתו, בעיתו. הנך בא לתוכו לאכול מפריו..." יומניי מסע רבים, תארו את יפו כגן עדן, אלא שטעות שכיחה, העולה מיומניי המסע, ועליה חוזרים מלומדים בניי זמננו, היתה, כי מי ההשקיה, שנשאבו בעזרת "אנטיליה" (גלגל עץ, עם תיבות עץ, שסובב ע"י חמור או גמל, ששאב מיים מהבורות שנחפרו ומשם הוזרמו המיים לעצים, דרך תעלות שנחפרו באדמה), מעניקים לבוסתניה של יפו את איכותם הנדירה. וראה לעניין זה: "כך בשטח החולי.. קיים פוטנציאל חקלאי גבוה, שכן ניתן לנצל את מיי האקויפר הגבוה והקרוב יחסית לפני הקרקע. כבר בתקופות קדומות ,ניתן היה לנצל את מיי התהום שבמרחב זה, לצרכיי עיבוד חקלאי תוך חפירת בארות לעומק של 4-6 מטר  לערך" (יפו מאה שנה ושנה/ יואב רגב. החברה להגנת הטבע, 1984, עמ' 6).

לדעתי, לא הזן המיוחד, (השמוטי) ואף לא המיים הזמינים, היו הסיבה "לפוטנציאל חקלאיי גבוה", אלא האדמה, "הטרואר". (שתי טעויות נוספות, נמצאו בציטוט הנ"ל: ראשית, השטח אינו "חולי", כמו כל מישור החוף, אלא ביצתי, וזה ממש הפוך. "חול"- גרגר גדול ואוורירי, ללא חומרי דשן אורגניים, בעל מליחות וצבעו לבן, לא ניתן לגדל עליו דבר. בהתבוננות בקרקע הנחפרת, באחד מעשרות אתריי הבניה, בצפון יפו ובחפירות של רשות העתיקות, ניתן להבחין,  כי צבע הקרקע הינו שחור, להבדיל מקרקעות החמרה, באזור השרון, שצבעם אדום-חום  ומקרקע חולית, שצבעה לבן. הטעות השנייה, המים אינם "מיי תהום", אלא מיי נחל איילון, שיבש.

בחפירה ביפו, לעומק של 6 מטר, (בעבר בגובה נמוך יותר), מתגלים מים מתוקים, הנקראים בטעות: "מי תהום". מים אלה אינם מי תהום, אלה מימי נחל אילון העתיק, שהתייבש אט אט. מה ההבדל? מיי תהום, הינם מי גשמים, שכלואים במאגר, בנפח עצום בעומק האדמה. המיים ביפו, הינם מימיי נחל אילון . הם כלואים ממש מתחת לפניי הקרקע, כיום בגובה של כ-6 מטר, והם מוגבלים בנפחם ומידותיהם לדלתא הקדומה של אילון. (לכן בבניה בצמוד לנתיביי איילון, כמו גם ביפו, צפויה החפירה לבעיית "מי נחל איילון", שגרמה לפשיטות רגל רבות, מפרויקט "חצרות יפו", בשנות ה-90 ועד "למגדלי הצעירים" בימינו).

אמור מעתה, כי אדמות יפו הינם קרקעות הביצה, באזור הדלתא המיובש של נחל איילון וכי אדמות הדלתא הפוריות, עשירות בחומר אורגני, שנתן לתפוז השמוטי (jaffa orange)  את טעמו המיוחד, את גודל פריו ואת כמויות היבול הגבוהות, המתוארות ביומניי המסע. 

מתאוריה  לתגלית מדעית

לאחר כתיבת מאמר זה, התגלגלה לידי שעת כושר: חפירה ארכיאולוגית של רשות העתיקות, ברח' שמעון הצדיק ביפו. נטלתי דגימת קרקע, מעומק של כחצי מטר (תודה לרשות העתיקות) ושלחתיה לדגימה, במעבדת שרות שדה, בראשותו של ד"ר גד ריטבו, בחדרה. את התוצאות, ניתח עבורי האגרונום, עובד משרד החקלאות, רוברטו נתן .

 ואלה תוצאות  בדיקת המעבדה של אדמת יפו, עליה גדלו תפוזיי השמוטי (JAFFA ORANGE):

 "האדמה עשירה מאד בדשן (אורגני, י.פ.)! בכמות שמתאימה לאדמות שמקבלות דישון כימי, באופן קבוע ושוטף!! 

חנקן: 41. ערך גבוה מאד. לשם השוואה באדמות חמרה החנקן:0. 

זרחן: 30.2. ערך גבוה מאד , בחמרה-0.

אשלגן: 0.69 כמות לא מבוטלת.

סידן: רמה טובה.

כלוריד: נמוך מאד.  מצויין.

רוויה: 45%.

אדמה אוורירית יחסית. (% חרסית לא גבוה)".

יודגש כי כל חומרי הדשן הינם אורגניים, באדמה שלא ראתה דשן כימי מימיה.

יש לזכור, שבעולם הקדום של תחילת המאה ה-19, לא היה דשן כימי. הדשן הכימי, הומצא באמצע המאה ה-19 באירופה (גרמניה ואנגליה).  הוא היה יקר ולא הגיע לפלסטינה, שאופינה בחקלאות פרימיטיבית פלחית, תחת השלטון העותומאני. בהשוואה לאדמות חמרה בשרון, באותה עת, בהם לא היו כל חומריי דישון,  ניתן להבין את תדהמתם של התיירים, המתארים בפליאה את כל גידוליי החקלאות ביפו, במאה ה-19,לרבות תפוזי ג'פה המובחרים. התאוריה אוששה מדעית, בבדיקת מעבדה. תפוזי השמוטי JAFFA ORANGE)) המובחרים, גדלו אך ורק באדמת הדלתא של נחל איילון שהתייבש, ממזרח ליפו, טרואר משובח ועשיר בחומרי הזנה ודישון אורגניים בכמויות חריגות. זה לא הזן, שנתן לתפוזיי ג'פה את פרסומם, אלא זאת הקרקע עליה גדלו (הטרואר).  

מאמר זה פורסם עת הדר - ירחון מגדלי ההדרים בישראל 

*עו"ד יעקב פרנקו מומחה במקרקעין ותכנון ובניה ביפו ומשרדו כמובן ביפו.

למאמרים נוספים של עו"ד יעקב פרנקו www.francolaw.co.il

עו"ד פרנקו מומחה באדריכלות נוף וגינון במצע מנותק, משנת 1984 ויוצר סידרת הגינון, ביוטיוב: "ביקורת הגינון בתל אביב".